הסיפולוקס בא לפתור את הבעיה של סיפון הסודה, אותו היה צריך לסחוב מהמכולת הביתה.
הסיפולוקס היה מיכל סודה אטום ממתכת, בצבע אפור או כסוף, שהיה מאפשר יצור הסודה בבית. ראש הסיפון היה מתברג החוצה, היו ממלאים את הסיפון במים ומבריגים חזרה את הראש. לאחר מכן היו מכניסים מיכל גז קטן למין ידית קטנה אדומה וחלולה, מחברים את המיכל לנקודת הזנה בראש הסיפון, ומסובבים. בזמן הסיבוב היה הגז עובר מהבלון לתוך המיכל ומשמיע קולות גרגור.המהדרין היו מלווים את הפעולה בניעור רציני של הסיפולוקס "...כדי שהגז יתערבב טוב יותר עם המים..." לבסוף היו מבריגים את המיכלהחוצה, הוא היה משמיע נפיחה קלה כתוצאה מהשתחררות עודפי הגז והסיפולוקס היה מוכן לאספקה של סודה תוצרת בית.
המיכלים למילוי הגז היו באים בקופסת קרטון קטנה, 10 מיכלים בקופסה, ולאחר שהשתמשו בכל המיכלים היו מחליפים אותם בחדשים במכולת.
הסיפולוקס הפך ללהיט מיד עם הגיעו לשוק, והוא היה במשך שנים המתנה האולטימטיבית לחתונה, עד כי זוגות מתחתנים היו עושים בניהם התערבות כמה סיפולוקסים הם יקבלו לחתונתם... הסיפולוקס מאוזכר במערכון "הצלם חתן כלה" של גדי יגיל: "...אתם יודעים שקיבלתם מאה סיפולוקסים??? מה אתם עושים בזמן הפנוי??? סודה???..."
מטבעות לשון: כמה סיפולוקסים קיבלתם? השאלה האולטימטיבית שכל זוג היה נשאל מייד לאחר חתונתו. "....נו...כמה סיפולוקסים קיבלתם? עשיתם סודה כל הלילה?..."
האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג -סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן. מאייר: אמי רובינגר
ארגונית הקניות ניסתה ללא הצלחה להחליף את הכושית, רשימת הקניות המקובלת שהייתה באותם ימים. הארגונית הכילה מס' מצומצם מאוד של מצרכים (דבר שהיה לה לרועץ), וסמן אשר היו מזיזים אותו כדי לסמן מה יש לקנות.
ארגז לחם היה או מעץ או ממתכת מצופה אמייל. אחד היה כזה בכל דירה, בדרך כלל על המקרר, ומאחר והיה גבוה - הוא גם היה הסליק של האימא לטמון בו כל מיני דברים שלא רצתה שנגיע אליהם.
רטרו: ארגז הלחם שוב חוזר למטבח הישראלי.
מטבעות לשון:
מחביא בארגז הלחם חסכן מופלג, חס על כל פרוטה, שומר על כספו באופן מופרז, לא מבזבז. "...קוניאק? תגיד תודה אם תקבל אצלו כוס מים...הוא מחביא בארגז הלחם...".
האיור מתוך הספר אבא שלך לא זגג - סלנג בניחוח נוסטלגי, דייויד סלע / הוצאת מודן. מאייר: אמי רובינגר
לפני שבאו המקררים החשמליים לעולם, היינו מקררים את המוצרים בארגז קרח.
בהתחלה היה זה ארגז עם פתח מלמעלה, היו פותחים את הפתח ומכניסים את המזון ואת הקרח. לאחר מכן פותח הארגז המתקדם יותר, שנראה היה כמו מיני-מקרר. הוא היה בעל דפנות כפולות לבידוד, עמד על רגליים קטנות, שבחלקו העליון היה תא שבו היו מניחים את הקרח, שקירר את הארגז. ארגז הקרח נקרא גם בשם "אייסקסטן"
את הקרח היינו קונים ממוכר קרח שהיה מגיע לרחוב רכוב על עגלה בה היה ארגז אטום גדול ובו בלוקים של קרח. הוא היה מוכר לעקרות הבית רבע בלוק או שליש בלוק, אותם היינו נושאים הביתה בעזרת ידית לקרח הייתה פריט הכרחי בכל בית.
את הבלוק הינו שמים כאמור בתא העליון של ארגז הקרח, משם הוא היה מקרר את כל הארגז, ולאט לאט היה נמס ומימיו היו נוזלים לחלקו התחתון של ארגז הקרח. שם הייתה מגרה שהייתה אמורה לאסוף את מי הקרח והיה צריך לרוקן את המגרה באופן קבוע. לא פעם היית קם בבוקר וניגש למטבח ורגליך היו טובלות במים, אות למגרת המים שלא רוקנה במועדה... בחלקו המרכזי של ארגז הקרח היו מדף או שנים, שם שמו את המוצרים שדרשו קירור כמו מוצרי חלב, בשר וכדומה.
"...הוא המשיך בדברי התוכחה הציוניים שלו בפני האורח שזה עת הגיע מהונגריה ואמר: "טוב, נכון שאין לנו בישראל עדיין קוקה קולה אבל יש לנו טמפו, אין לנו מרלבורו אבל יש לנו דובק פילטר, אין לנו פריג'ידר אבל הארגז קרחשלנו מקרר טוב מאוד עם רבע בלוק קרח וזה אפילו לא עולה חשמל...''. מתוך הספר בשבוע הבא - אמריקה!!!מאת דייויד סלע
הברזים שבמטבח דירות השיכון של שנות ה-50היו "סטנדרט" ועקרות הבית לא אהבו אותם. ממציא זריז פיתח את ה"גומי לברז", אותו היו מלבישים על תחתית צינור הברז. כך יכלה עקרת הבית לשלוט בכיוון הזרם שבכיור, על ידי כיפוף הצינור לכיוון המתאים לה. יתרון נוסף לגומי היה בעובדה שמהפיה שלו למטה יצא זרם מים אחיד, להבדיל מפיית הברז שהייתה "משפריצה" לעיתים.